יש הטוענים שנשק הוא כלי, וככזה אין לו משמעות מוסרית, ומכיוון שכך, אין גם משמעות מוסרית ליצור נשק. זה מכיוון שמוסר עוסק בשאלה של השימוש בכלי ולא בכלי עצמו. אם אתה משתמש בכלי הנשק להגנה מפני תוקפן, טוענים הם, אין בזה שום פסול מבחינה מוסרית. אם אתה משתמש בנשק לתוקפנות ורצח אז יש פה מעשה לא מוסרי. כך שהשיפוט המוסרי עוסק רק במעשה בהתחשב בכוונה של העושה ולא במכשירים המשמשים אותו במעשיו.

לתפיסתי, יש מעשים שהם אינם מוסריים כשלעצמם: הריגה, אלימות, כפיה, גניבה, שוד, אונס, שקר וכו’, הם מעשים שכשלעצמם אינם מוסריים. חברות או בודדים נותנים להם צידוק במצבי קונפליקט, בין ערכים מוסריים, או בינם לבין ערכים, אינטרסים ורצונות אחרים. אבל כדאי לשים לב: הם מקבלים צידוק מוסרי או אחר, רק במצבי קונפליקט ולעולם לא כמעשים בפני עצמם.

מייצרים כלים על מנת לאפשר ביצוע פעולות ביתר קלות ובהספקים גדולים יותר, או לביצוע עבודות שבלי הכלי אינן ניתנות לביצוע. כשמייצרים מעדר, מייצרים כלי על מנת שיאפשר לעשות עבודות אדמה ביתר קלות ובהספק גדול יותר. כשמייצרים מחרשה, מתכוונים לבצע את אותן עבודות בהספקים הרבה יותר גדולים. כלים אלה מיוצרים לשם ביצוע עבודות אדמה. אפשר להשתמש בהם גם לשימושים אחרים, כולל כנשק, אבל לא לשם כך הם נוצרו. כשמייצרים מקדח, מייצרים כלי שיאפשר למשתמש בו לעשות חורים במתכת. בלי הכלי הזה (או אחר) אי-אפשר יהיה לעשות חורים במתכת. לשם כך נוצר הכלי הזה. גם במקדח אפשר להשתמש כנשק אבל לא לשם כך הוא נוצר. כוונת היצרן היתה ליצור כלי שיאפשר ביצוע סוג של עבודה.

כאשר מתקיים קונפליקט הכולל בתוכו פגיעות פיזיות בין שני הצדדים, והוא נעשה בלי נשק, קיימת סכנה ברמה די נמוכה לקיום המשתתפים הישירים בקונפליקט ולנמצאים בסביבה. אותו קונפליקט הנערך עם נשק פרימיטיבי, מגביר את הסכנה לקיומם של המשתתפים בקונפליקט ולנמצאים בסביבה. ככל שהנשק המוחזק בידי המשתתפים בקונפליקט הוא בעל עוצמת הרס גבוהה יותר, מעגל הנפגעים כתוצאה מהשימוש בו גודל ויש יותר ויותר נפגעים שאינם שייכים לקונפליקט. ז"א נרצחים.

יצרן הנשק מייצר כלים על מנת לאפשר ביצוע פעולות הרג – שכשלעצמן אינן מוסריות – ביתר קלות ובצורה יותר נרחבת, וכדי לבצע פעולות הרג שללא כלי הנשק בכלל אי-אפשר לבצען (הריגה ממרחק). כלי הנשק מאפשרים למחזיקים בהם לכפות על אנשים אחרים לעשות דברים בניגוד לרצונם ובניגוד לאינטרס שלהם – כפיה, שוב מעשה לא מוסרי כשלעצמו. כך שייצרן הנשק מייצר כלים למטרות ביצוע מעשים שכשלעצמם אינם מוסריים, ולכן כוונתו אינה מוסרית. ככל שייצרן הנשק מפתח כלי נשק בעלי עוצמת הרס גדולה יותר, הוא מאפשר למשתמש לזרוע יותר מוות וחורבן על מתנגדיו. ברוב כלי הנשק אפשר להשתמש גם לצרכים שאינם פגיעה באנשים, אבל מטרת ייצורם היא לשם ביצוע הרג ופגיעות אחרות. כל זה נעשה באופן מודע ובכוונה. בהבדל מייצרן המעדר, שמתכוון לייצר כלי למטרות עבודות ארמה ואפשר להשתמש בו גם כנשק, יצרן הנשק מייצר כלים למטרות הרג ולא למטרה אחרת. כך שאפשר להתייחס למעדר ככלי נייטרלי מבחינה מוסרית אבל לא לנשק. יצור נשק היא פעילות אנושית. יצרני הנשק באופן מודע ומכוון מייצרים כלים לביצוע מעשים שאינם מוסריים כשלעצמם. לכן פעילותם אינה מוסרית.

אחד מהטיעונים שנוהגים לתת כדי להצדיק יצור נשק, הוא שאם האויב מייצר נשק זה מחייב גם את הצד השני לייצר נשק כדי להתגונן מפני האויב. מי שטוען את הטענה הזאת, בעצם מקבל את הטענה שייצור נשק הוא מעשה לא מוסרי כשלעצמו, ונותן צידוק למעשה הלא מוסרי, בצורך להתגונן מפני האויב שמייצר נשק. זה בדיוק אותו צידוק שנוהגים לתת כדי לתת בסיס מוסרי לפעילות של משטרה וצבא. אלה גופים שמקבלים את הצידוק שלהם, לשימוש באמצעים שכשלעצמם אינם מוסריים, בצורך להתגונן מפני פושעים ואויבים.

פה ברצוני להתייחס לסוג אחר של אחריות מוסרית המוטלת על יצרני הנשק (וסוחרי הנשק). נוהגים להצדיק יצור נשק בכך שהוא מיוצר למטרות הגנה. זה מעלה את השאלה בדבר אחריותו של יצרן הנשק לשימוש אחר שנעשה בו. אגש לעניין דרך תחום אחר כדי להגיע להסברת דעתי בעניין.

אם אדם משתכר, נוסע במכוניתו ועושה תאונה, נאמר שהוא אחראי אף על פי שלא היתה לו שליטה במעשיו. אחריותו נובעת מכך שבאופן מודע ויתר על יכולתו לשלוט בהתנהגותו תוך שידע שיוכל לעשות דברים מזיקים במצבו.

סוג דומה של אחריות מוסרית אני מיחס ליצרני נשק (ולסוחרי נשק). יצרן הנשק מייצר כלים לביצוע מעשים שאינם מוסריים כשלעצמם. כשהוא מוכר אותם לאנשים שעלולים להשתמש בהם למעשים כמו רצח ותקיפה – שאינם מוסריים – הוא מוותר באופן מודע על יכולת השליטה שלו בשימוש שיעשה בכלי ההרג שייצר. לכן הוא שותף לאחריות למעשי הפשע שנעשו בנשק שייצר ומכר.