לכל אידיאולוגיה יש ערך מרכזי שאליו שואפים אלה הדוגלים בה. הסוציאליזם שואף לשוויון כלכלי בין בני האדם. הקומוניזם שואף לשיתוף באמצעי היצור ולשוויון. הליברליזם לשוויון בפני החוק. הקפיטליזם, לתחרות חופשית בכלכלה. האנרכיזם, שואף לביטול השלטון של אדם באדם, וכו’. בשביל הפציפיסטים הערך העליון הוא חיי האדם - קדושת החיים.

מזה נובעת דרישה התנהגותית, והיא, שלא לפגוע בחיי אדם, או במילים אחרות, להימנע מהשימוש באלימות פיזית. זאת אומרת שהפציפיזם מעמיד בפני הדוגלים בו דרישה התנהגותית מוסרית - לא להשתמש באלימות: לא לרצוח, לא להרוג, לא לשדוד, לא לאנוס ולא לכפות דברים באלימות; כולן דרישות מוסריות בסיסיות. בכך ההבדל הבסיסי בין פציפיזם לרוב האידיאולוגיות האחרות. זאת אידיאולוגיה שבדומה לצימחונות מעמידה דרישות התנהגותיות בפני הדוגלים בה. אם צימחוני יאכל בשר, הוא יחדל להיות צימחוני. כך גם לגבי הפציפיסט. אם ינהג באלימות יחדל להיות פציפיסט. בשביל הצימחוני ההימנעות מאכילת בשר היא מהותית, ובזה הוא שונה מאנשי צער בעלי חיים, הרוצים שלא לפגוע בחיות אבל אינם מחויבים בצימחונות. בשביל הפצפיסט ההימנעות מאלימות ומשותפות לה (שרות בצבא למשל) הם מהותיים להיותו פציפיסט, בזה הוא שונה מאנשי תנועת השלום שכן משרתים בצבא ומקבלים את הקונצפציה הביטחונית הבסיסית שעליו הוא מושתת. אם איש תנועת השלום ישדוד, יהרוג וכו’ במסגרת שרותו בצבא, זה לא ימנע ממנו להיות איש תנועת השלום. אבל אם פציפיסט יעשה דברים אלה יחדל להיות פציפיסט, גם אם ימשיך לדגול בקדושת החיים.

אנסה להסביר את ההבדל שאני רואה בין אידיאולוגיה למוסר. אידיאולוגיה עוסקת במצב - מציאות. שואפים להגיע למצב של שוויון בין בני האדם בסוציאליזם, או לתחרות חופשית בכלכלה בקפיטליזם וכו’. לעומת זאת, המוסר מציע כללי התנהגות: איזה דברים ראוי לעשות או שלא לעשות ביחסים בין בני אדם. לא לרצוח, לא לשדוד, לא לגנוב, לא לשקר, לא לאנוס וכו’. מכיוון שהשאיפות של הפציפיזם הן בתחומים אלה, הרי שזאת אידיאולוגיה מוסרית; אידיאולוגיה החותרת למציאות בה בני אדם מקדשים את חיי האדם, ונוהגים באופן מוסרי זה בזה.

המוסר עוסק בהתנהגות ההכרתית-הנשלטת של האדם. לכן היחיד שאני יכול לכפות עליו התנהגות מוסרית הוא אני עצמי. ומתוך כך הפציפיסט מסרב לשאת נשק ולשרת בצבא. כי קודם כל הוא נמנע מלעשות או להשתתף בדברים שנוגדים את המוסר וצו מצפונו. ואכן בהרבה מדינות אוסרים, ואני חושש שיש אפילו הורגים, פציפיסטים המסרבים להישמע לחוק הדורש מהם לשרת בצבא. מכך נבין שבשביל הפציפיסט הערך המוסרי של אי-פגיעה בחיי אדם עומד לפני ההישמעות לחוק המדינה. לכן אפשר להגיד שיש אלמנט אנרכיסטי בפציפיזם.

הצבא הוא גוף שהמדינה נותנת לו לגיטימציה באופן מאורגן להשתמש באמצעים לא מוסריים כדי להשיג את מטרותיה. החיילים לומדים איך להשתמש בכלי ההרג ומקבלים אימונים איך להרוג ביחידות ובהמון באופן היעיל ביותר, וגם למלא פקודות, תוך ביטול הביקורת המוסרית על מעשיהם. נראה לי שהפשעים האיומים ביותר שעשו בני אדם כלפי בני אדם אחרים היו מכיוון שחיילים נשמעו באופן עיוור לפקודות שקיבלו. הלגיטימציה הבסיסית שמדינות נותנות לקיום צבא היא הצורך בהגנה מפני תוקפנים. אבל בפועל, חוץ מהגנה, מאפשר הצבא למדינה לעשות דברים שבלעדיו לא הייתה מעזה לעשותם, ולפעמים אלו מעשים שגורמים למלחמות ולצורך של המדינה להתגונן. הפציפיזם אינו מוכן לקבל לגיטימציה שיטתית לאלימות, וכמו שדורש קיום ערכים מוסריים ברמה הבינאישית, הוא דורש מהמדינה לפעול לפי אותם ערכים.

פה יש אלמנט נוסף שכדאי לעמוד עליו. אני קורא לו: "הוא התחיל". כמעט כל עימות אלים בין עמים או בין בני אדם בודדים, נוצר בתהליך של הסלמה. מכיוון ששני הצדדים או צד אחד משתמשים באלימות, שאינה מוסרית, יש להם צורך להטיל את האשם לאלימות על הצד השני. כך שתמיד התוקפן מאשים את השני בכך שהוא התחיל ובכך אילץ את התוקפן להתגונן, דבר שנתן לתוקפן לגיטימציה לשימוש באלימות. הפציפיזם מנסה למנוע את מעגל האלימות הזה ואת הלגיטימציה שנותנים לאלימות בטענת הגנה.

כאן כדאי לשים לב לההבדל בין תנועות פציפיסטיות לתנועות שלום אחרות. אם נגיד שתנועות אידאליסטיות שואפות להגיע למצב שלא יהיה צורך בהן - זאת אומרת שמטרותיהן יתקבלו - הרי שכאשר מגיע שלום, תנועת השלום תחדל להתקיים, או תשנה מטרות. לעומתה תנועה פציפיסטית תמשיך להתקיים גם כשיגיע שלום, מכיוון שהיא לא נאבקת רק נגד מלחמה מסוימת, אלא נגד עצם הקונצפציה של שימוש באלימות כבסיס לביטחון וניהול יחסים בין מדינות או יחידים.

אלמנט חשוב בפציפיזם הוא ההתנגדות לנשק. נשק הוא הכלי לביצוע מעשי אלימות, והוא הופך קונפליקטים, אשר בהעדר נשק סכנתם מועטה, לקטלניים ביותר עם קורבנות רבים. אומרים שנשק הוא רק כלי ואילו השאלה המוסרית היא מה כוונת השימוש ולא עצם הכלי. אם משתמשים בו להגנה עצמית הרי שיש המצדיקים את השימוש בו, ואילו לתוקפנות אין הצדקה. וגם בכלים שאינם מוגדרים כנשק אפשר להשתמש כנשק. נשק הוא כלי שיוצר על מנת לאפשר ביצוע מעשים אשר כשלעצמם אינם מוסריים. ברוב כלי הנשק אפשר להשתמש גם למטרות שאינן פגיעה בחיים, אבל לא לשם כך הם נוצרו. יצרן הנשק ייצר כלי לביצוע מעשים אלימים. כך שמלכתחילה הייתה פה כוונה לא מוסרית. יצרן המברג ייצר כלי לביצוע עבודת ההברגה. יצרן המעדר ייצר כלי לעבודת האדמה. אם מישהו משתמש במברג או במעדר כבנשק, הוא עושה מעשה הנוגד את כוונת היצרן, בעוד שרוצח שהשתמש באקדח עשה מעשה שתאם את כוונת יצרן האקדח.

יש סוגים שונים של פציפיסטים. יש כאלה שבאים לכך מתוך אמונה דתית ויש מתוך שכנוע מוסרי-מצפוני. יש כאלה שרואים בזה עניין אישי בלבד, ויש המתייחסים לשאלות מדיניות וחברתיות מתוך גישה פציפיסטית. יש פציפיסטים הדוגלים באידיאולוגיות נוספות כמו סוציאליזם, אנרכיזם, צמחונות, ליברליזם, לאומיות וכמובן בני דתות שונות. המשותף לכולם הוא, שבדרך להגשמת האידיאולוגיות שלהם יעמדו על כך שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים. האמצעים חשובים כמו המטרה.

פציפיסט הרוצה לפעול או להיאבק למען האידיאל שלו יעשה זאת אך ורק בדרכי אי-אלימות, בעוד שאידיאליסט או מאמין אחר יוכל לבחור בין אלימות לאי-אלימות. אצל מי שאינו פציפיסט הבחירה באי-אלימות היא טקטית בעוד שאצל הפציפיסט היא אסטרטגית.

חשיבות המסר הפציפיסטי לאור העבר וההווה

כשבוחנים את ההיסטוריה של הדתות והאידיאולוגיות המתקנות (ליברליזם, קומוניזם, סוציליזם, אנרכיזם וכו’, לעומת לאומיות, קפיטליזם, פשיזם וכו’), אנחנו רואים תופעה שנראית משונה. באים בני אדם הרוצים להביא שיפורים ותיקונים לחיי בני האדם ובמאמציהם לעשות זאת הם גורמים לסבל בל יתואר, עד שלא פעם אפשר להגיד כי יותר מקדמה הם הביאו אסונות. די אם אזכיר את מסעי הצלב והאינקביזיציה אשר נעשו בשם דת האהבה (הנצרות), שאגב, בתחילת דרכה הייתה פציפיסטית. אם נזכור את שפיכות הדמים הנוראה שהתרחשה במהפכה הצרפתית; ואם נזכור את שפיכות הדמים הנוראות שעשו במהפכות הקומוניסטיות. ניסיונות אדירים להיטיב ולשפר את החיים האנושיים הביאו סבל ואסונות נוראיים. כמובן שאידיאולוגיות אחרות לא מנוקות מהתופעה. די אם נזכור למה גרמו האידיאולוגיות, הלאומית, הפשיסטית, הקפיטליסטית.

כך שאנחנו יכולים לדבר על הסכנות הטמונות באידיאולוגיות המתקנות (וגם באחרות), שבדרכן להיטיב הן מאמצות את העיקרון ש"המטרה מקדשת את האמצעים". ואידיאליסטים עם כוונות טובות חושבים, כי בשם הטוב שהם רוצים להביא לאנושות מותר להם לעשות כל מה שנראה להם, ללא מגבלות מוסריות. וכך יותר מדי פעמים בהיסטוריה אנחנו רואים איך קורה שהאידיאולוגיה נהפכת ליותר חשובה מבני האדם שלמענם היא בעצם קיימת. ורואים איך נוצר מצב דמוי פשיסטי אצל אידיאליסטים המתנגדים לפשיזם - באשר הוא שם את המדינה או העם מעל האדם - כאשר הם מוכנים להקריב בני אדם אחרים למען מטרותיהם הנעלות. וכך בתהליך שנוצר למען היטיב לבני אדם, מאבדים אלה מחשיבותם והמהפכה עומדת מעל האדם. וראינו יותר מדי פעמים איך בשם המהפכה הוקרבו בני אדם רבים והתעלמו מזכויותיהם הבסיסיות ביותר.

כאן נוצר הפער בין מציאות קיימת למציאות מקווה, שאין שום ביטחון שתושג. מעשי הפשע שעושים האידיאליסטים הם מציאות קיימת, בעוד שהטובה שהם רוצים להשיג כלל לא בטוח שתושג. וכך יותר מדי פעמים בהיסטוריה נשארנו עם מעשי הפשע שבוצעו, ללא התוצאות שקיוו מבצעיהם להשיג.

הפציפיזם, בגלל העיקרון המוסרי שעומד ביסודו, נותן מענה לבעיה ומציע אידאליזם שאיננו מסוכן. אין מטרה המקדשת את האמצעים. האמצעים חשובים כמו המטרה וכל מעשה צריך לעמוד בקריטריון המוסרי. חיי האדם וזכויות האדם הם בחשיבות העליונה. ואז אם אין מצליחים להשיג את המטרה המקווה, הרי שלפחות לא נגרם נזק.

בדומה לאידיאולוגיות, המעוורות את השיפוט המוסרי, יש תופעה שהלויאליות לקבוצת הזהות גורמת ל"עיוורון מוסרי" כלפי פשעי קבוצת הזהות שלנו. ראינו בזמנו איך ישראלים רבים גילו רגישות גבוהה למצב זכויות האדם בבריה"מ, בעוד שהתעלמו לחלוטין מהפרות זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים ובישראל. באותו זמן ראינו קומוניסטים ישראלים שלחמו בהפרות זכויות האדם שעשתה ישראל, והתעלמו מהפרות זכויות האדם בבריה"מ. הפציפיזם דורש ערנות למצב זכויות האדם גם כשקבוצת הזהות שלנו מפרה אותן כלפי מיעוטים בתוכה. אסור שהלויאליות הקבוצתית תעוור את השיפוט המוסרי.

הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני האנושות היא, סכנת השימוש בנשק הגרעיני. פה יש סכנה לעצם קיום החיים על פני כדור הארץ מידי אדם.

מאז שאנחנו יודעים על קיום האדם תפיסת הביטחון הייתה תפיסה של כוח אלים. באופן בסיסי תמיד צריך היה כוח אלים כדי להבטיח את הקיום. כמה שיותר כוח - יותר בטוח. עם הפיתוח המואץ של המדע והטכנולוגיה, התפתחו גם כלי הנשק. מתנהל מרוץ חימוש מתמיד מתוך אותה תפיסה, לפיה רק כוח צבאי חזק יבטיח את הקיום. מרוץ החימוש, שהוא דבר הכרחי לאור התפיסה הכוחנית, אמור לתת יותר ויותר ביטחון. כמובן שכל אחד רוצה להגיע למידת ביטחון גבוהה מיריבו. וכך הגענו למה שאני קורא, נקודת הפרדוקס של הקונצפציה. אתן דוגמא לכך: אם צמחוני ירצה להימנע באופן מוחלט מפגיעה בחיים הרי שהוא יצטרך להפסיק לאכול מן הצומח, כי זו צורת חיים; הוא יצטרך להפסיק ללכת. שמא ידרוך על יצור חי וימיתו; ואפילו לנשום יצטרך להפסיק, כי יש חיידקים באוויר שחלקם בודאי יומתו בגופו. וכך מתוך רצון שלא לפגוע בחיים יבוא לשלילת חייו הוא, ובעצם לשלילת כל חי, באשר חיים תמיד מתקיימים על חשבון חיים אחרים.

תפיסת הביטחון בהתבסס על כוח אלים הגיעה למעשה לנקודת הפרדוקס שלה. במאמץ להגיע לביטחון אבסולוטי, ייצרו את הנשק הגרעיני, האמור לתת ביטחון אבסולוטי למחזיק בו, אבל בעצם גורם לאי ביטחון אבסולוטי. כי אם חס וחלילה תפרוץ מלחמה גרעינית כוללת, הרי שספק אם יישארו חיים אחריה. ופה הפרדוקס של כל תפיסת הביטחון המבוססת על כוח אלים: מה שאמור לתת ביטחון מושלם הוא סכנה קיומית מושלמת.

במקרה של הצמחונות ההגעה לנקודת הפרדוקס מסכנת את האדם הפרטי, בעוד שבמקרה של תפיסת הביטחון אנחנו עומדים בפני סכנה לכל החיים על פני כדור הארץ.

ופה יש תופעה מסוכנת ומעניינת: אלה העוסקים ביצור נשק תמיד מצדיקים את עצמם בכך שהצד השני מייצר נשק והם מייצרים כדי להתגונן מפני הצד השני או מפני הסכנה שהוא ייצר נשק ("הוא התחיל"). במסגרת המלחמה הקונוונציונלית פותח מוסר מלחמה, לפיו הכוחות הלוחמים אמורים לפגוע אך ורק בכוחות לוחמים של הצד השני. פגיעה באזרחים חסרי מגן נחשבת כפשע מלחמה. כשזה נעשה באופן מסיבי, זה נחשב כפשע נגד האנושות. הנשק הקונוונציונלי מאפשר למשתמש בו את ההבחנה בין כוחות לוחמים לאלה שאינם לוחמים. ואילו הנשק הגרעיני העביר אותנו לממדי עוצמה אחרים לגמרי ממה שיש בנשק הקונוונציונלי. זה נשק שאינו מאפשר הבחנה בין כוחות לוחמים לאזרחים, ובעצם הופך את המלחמה למהות אחרת. במקום מלחמה בין צבאות תהיה מלחמה בין צבא לאוכלוסייה אזרחית. ובכל זאת כל אלה העוסקים ביצור נשק גרעיני, ומאיימים בכך על עצם קיום החיים על פני כדור הארץ, משתמשים באותם טיעונים כדי להצדיק את מעשיהם. המעבר מממדי עוצמה קונבנציונאליים לממדי העוצמה הגרעינית לא לווה בפיתוח ממד אחר של מוסריות שתגן עלינו מפני העוצמה שבידינו.

ממאזן אימה למאזן אמון

במצב זה בא הפציפיזם ומציע בסיס אחר לביטחון, שאמור לבטל את הסכנה בפניה אנו עומדים כיום. בתפיסת הביטחון המבוססת על אלימות, הרווחת כיום, הפחד הינו מרכיב מרכזי ביצירת תחושת הביטחון. פחדו של האויב מפני הצפוי לו אם יתקוף מונע ממנו לתקוף. נובע מכך, שכל צד חייב להקים צבא גדול וחזק כדי להטיל אימה על הצד השני, וכדי שאם אין די בזריעת אימה בכדי למנוע מלחמה, יהיה לו מספיק כוח להתגונן ולנצח. כמובן שאז נוצר מרוץ חימוש, כדי לא לאפשר לצד השני יתרון של כוח. עם פיתוח המדע והטכנולוגיה מרוץ החימוש מביא את הצדדים לנשק לא קונוונציונלי, כולל נשק גרעיני, שמצדו מביא את כל קונצפציית הביטחון לנקודת הפרדוקס שלה. כל זה קורה בתהליך שהוא הכרחי להגיון של תפיסת הביטחון הכוחנית.

לעומת זה, בתפיסת הביטחון הפציפיסטית המרכיב המרכזי הוא האמון. כל צד יודע שאין לו סכנה קיומית מהאחר. לכן הוא לא צריך לתקוף ראשון, ולא זקוק לנשק וצבא. הוא כן צריך להיות רגיש לצרכיו של האחר, כדי שלא להביא אותו לידי מעשי יאוש. אז אין בידי המדינה אמצעים כוחניים כדי לבצע פעולות שגורמות למלחמות. גם בתפיסת הביטחון הפציפיסטית מוצעים אמצעי לחץ על הצד השני, כמו: חשיפת מעשים שליליים, חשיפת כוונות למעשים שליליים, אי-שיתוף, חרם, סוגים שונים של התנגדות לא-אלימה, עירוב צד שלישי וכו’. אבל כל אלה אינם מאיימים על קיומו של הצד השני ועל האינטרסים הקיומיים שלו. כדאי לציין שהיום נערכים מחקרים רבים בתחום הזה בארצות שונות. באנגלית קוראים לתחום זה: Civilian Base Defense או Social Defense . נראה לי כי רק החלפת קונצפציית הביטחון מ"מאזן אימה" ל"מאזן אמון" תבטיח את המשך קיום החיים על פני כדור הארץ.