בילעין, הגדה המערבית – לקראת ערב ה- 9 ביוני 2005, התכוננו תושבי בילעין ואוהדים ישראלים וזרים לעימות שתוכנן לאחר תפילת יום שישי: הם חילקו למפגינים אזיקים, כדי להזים את טענות החיילים על האלימות בכפר השלוו הזה, וגם בלונים מלאי גללים, שיוכלו להשליך על החיילים אם אלה יתקפו את המפגינים הלא-אלימים.

כאשר הגיעו לאיזור שבו מתבצעות חפירות ההכנה לחומת ההפרדה, פגשו במטח של רימוני גז. שישה נפצעו, ביניהם זיאד הלאבי, כתב הטלוויזיה בלוויין "אל ערבייה," שנפצע ברגלו.

כאשר ירו החיילים ענני עשן מצחין וכדורי מתכת, הסירו המפגינים את האזיקים והשליכו עליהם את הבלונים עם הגללים.

עבדאללה אבו-ראחמה, מתאם "הוועדה העממית נגד החומה בבילעין", מספר: "שמענו באמצעי התקשורת שתי הצהרות של מפקדי צבא ישראלים שהאשימו את אנשי בילעין באלימות. התגובה שלנו היתה לאזוק את עצמנו ולהפגין בדרכי שלום."

אנשי הכפר הקטן, הנמצא מערבית לרמאללה ומונה 1500 איש, הוכיחו יצירתיות בלתי-רגילה בהמצאת שיטות מחאה לא-אלימות. כאשר הופקעו אדמותיהם לפני ארבעה חודשים השיבו בהפגנות שקטות, כל אחת שונה מהשנייה, כדי למשוך יותר תומכים ולהפתיע את החיילים בפעולה לא מוכרת להם. בהפגנה הראשנה השתתפו נשים בלבד, מסביר אבו-ראחמה. המטרה היתה להעביר את המסר של מחאה בדרכי שלום. בהפגנה השנייה השתתפו רק ילדים.

כאשר החלו כוחות הכיבוש ליישר אדמות בבולודוזרים ולעקור עצי זית, הביעו אנשי הכפר את הקשר שלהם לזיתים, שחלקם בני יותר ממאה שנים, בכך שקשרו את עצמם לעצים שסומנו לעקירה. חמש שעות הצליחו לעכב את עבודתם של החיילים, שנאלצו לנסר את השלשלאות שקשרו אותם לעצי הזית שלהם.

פעם אחרת הפתיעו את המפגינים את החיילים בצעדה של ארונות מתים לבנים, שכל אחד מהם נושא שם של ערך יקר כגון צדק, אנושיות, זכויות וכו’. בהפגנה אחרת סתמו את פיותיהם בדבק ונופפו בדגליהן של ארצות הפעילות בזירה הבינלאומית, כדי לייצג את השתיקה הבינלאומית לנוכח הסבל של העם הפלסטיני.

בהזדמנות אחרת חילקו בני הכפר 1500 דגלים פלסטיניים – הפעם המחאה היתה מכוונת פנימה, אל הפלגים השונים המתחרים ביניהם בהנפת דגלים משלהם ומתעלמים מדגל הלאום הפלסטיני. הם גם השתמשו בדימוי של חומת ברזל העוברת על גופותיהם של הפלסטינים, וענדו על צוארם סמל של החומה.

מארגני הפעולות אומרים שהם השיגו תוצאות טובות מאחרים, העושים שימוש בשיטות אלימות. עבדאללה אבו-ראחמה אומר: "ההפגנות משכו מספר גדול של תומכים ישראלים וזרים, והפנו את הסיקור התקשורתי למה שאנחנו עושים ולסבל שלנו. אילו התמקדנו בהשלכת אבנים, לא היו מצטרפים אלינו התומכים וגם התקשורת לא היתה באה. אבל אנו משתמשים בצורות חדשניות של התנגדות בדרכי שלום, וכולם רוצים עכשיו ללמוד את השיטות שלנו.

"יש שיגידו, שבסופו של דבר ישראל בונה את החומה בין כה וכה. זה נכון. אבל זה לא יקרה בלי מחיר, ומחיר גדול. העולם והעם בישראל מתחילים להבין את הדיכוי שמחוללת החומה הזאת. הגנו על חיי אנשינו מפני החיילים, ובו בזמן חיזקנו את ההתנגדות הקבוצתית," מוסיף אבו-ראחמה.

מאות תומכים ישראלים שהצטרפו למאבק של תושבי בילעין הפכו לכוח משמעותי. בלילות שבהם החיילים פושטים על הכפר הם ניצבים מול אזרחים ישראלים המתעדים כל הפרת חוק ומציגים אותה לתקשורת ולרשויות הרלוונטיות. באחת הפעמים החיילים עצרו שני צעירים. השניים הגיעו לבית-המשפט, אבל המסמכים והתמונות שהציגו התומכים הישראלים הובילו לזיכויים. שי כרמלי, איש קולנוע ישראלי בן 37 שבא להפגין סולידריות עם תושבי בילעין, אמר: "לפני כמה ימים הצבא פשט על הכפר והתחיל להרוס בתים. תיכף ומייד טילפנתי למספר צבאי מיוחד המיועד לדיווח על הפרות חוק של הצבא, ומסרתי לרשויות פרטים על מה שהחיילים עושים. זמן קצר לאחר מכן הסתלקו החיילים מהכפר." והוא מוסיף: "שאלו אותי אם התושבים סירבו לפתוח את הדלתות, ואילצו את החיילים לפרוץ אותן. השבתי שהחיילים שוברים דלתות בלי לדפוק ובלי לחכות שמישהו יפתח."

הידיעות על המחאה הלא-אלימה של תושבי בילעין הידהדו בכל החברה הישראלית. עיתון אחד התייחס לתושבי הכפר בתור "הגנדיסטים החדשים." לכך היתה השפעה ניכרת על החיילים, שהפחיתו את רמות האלימות מול ההפגנות השקטות, שבהן משתתף מספר הולך וגדל של ישראלים, והחליפו את הכדורים באמצעים פחות מזיקים כגון גז, אלות חשמליות ורמקולים רבי עוצמה.

השיטות של תושבי בילעין החלו להגיע גם לאיזורים אחרים המאויימים מהפקעת האדמות, החומה והתנחלויות. עבדאללה מוסיף: "באחרונה קיבלנו הזמנות מתושבי הכפר מורדה ומחמולות ברמדניעין, שמבקשים עזרה באירגון הפגנות עממיות שימשכו את אמצעי התקשורת ואת התומכים הישראלים והזרים, ויצמצמו את האלימות." ואבו-ראחמה מוסיף, כי יתכן שמדובר שלב חדש במאבק העממי הפלסטיני.